יניב סרודי למד בתיכון ברנקו וייס והיה תלמיד כיתתה של רוית הררי.
ביום הזיכרון הראשון לאחר נופלו
הקריאה רוית ממה שכתבה לו בסיום י"ב:
תלמיד חינוך שלי,
יניב, הייתה לי הזכות להיות המחנכת שלך,
לסכם שנתיים זה לא פשוט בכלל לאור כל החוויות והאדם המיוחד שהכרתי. אדם עם לב גדול ונתינה אין סופית. הגעת אלינו עם רצון לשינוי, עברנו כברת דרך ארוכה אך השינוי הגיע. די מהר מצאת את מקומך בכיתה ובבית הספר. לאורך השנתיים הייתה לך מוטיבציה ורצון לסיים עם בגרות מלאה, לעבור שינוי ולהתגייס לצבא. ביחד עברנו את השינוי, למדת כיצד לשלוט בעצמך ולנתב את עצמך במסלול טוב ורגוע שבסופו יצאת עם בגרות מלאה והתגייסת לצבא. עלית על דרך המלך.
אתה אדם עם חלומות גדולים, אך אתה יודע שהכל מתחיל עם עבודה קשה. ומעבודה קשה אתה לא פוחד, המשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" תפור עליך.
ערכנו אין ספור שיחות לאורך כל השנתיים שבהם שיתפת אתי בכל חלומותיך ורצונותיך לעתיד…
חשוב שלי שתדע שאני תמיד כאן בשבילך, לתמיכה, עזרה ואוזן קשבת. נהניתי מאוד להכיר אותך ולהוות דמות חינוכית עבורך, אני בטוחה כי ניפגש בעתיד….
יניב היה מנהל הלוגיסטיקה בפסטיבל המוזיקה "נובה" שהתקיים ליד קיבוץ רעים, עבד במקום יחד עם חברתו סיון. כאשר החלה מתקפת המחבלים, טיפלו שניהם בקור רוח בעשרות פצועים. לאחר מכן עזבו ברכב את אזור המסיבה. יניב אסף בדרכם עוד שלושה צעירים שלא הכיר, וכשראה חמישה נוספים שהסתתרו בין השיחים לא היסס לרגע והגיע אליהם תחת אש, בעוד מחבלים יורים עליהם מכל הכיוונים. הוא נורה ביד, בכתף וברגל, ובכל זאת המשיך לנסוע, לתמרן ולהתחמק מירי, עד שהצליח להגיע לאוגדת עזה בבסיס רעים, לבניין שהיה בשליטת צה"ל. הוא שכב פצוע תחת חילופי אש כבדים והספיק להיפרד מסיון בת זוגו. מהבסיס הובא לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע במצב אנוש, שם נקבע מותו.
בן 26 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
